קטגוריה: מן הבלוג הישן…

"זה קצת מוזר." אני אומר לעצמי.
אני עומד שם, בנמל חיפה, בשמש הקופחת של אוגוסט ומביט אל עבר הים. עוד מעט תגיע אוניה עם עולים חדשים ארצה שעליה בין השאר ישנם צעירים מצ'כוסלובקיה ובניהם סבא וסבתא שלי.

אותם אנשים אשר ברחו מהזוועות באירופה ונמלטו ארצה. הם השאירו שם משפחה, חברים, תרבות, זכרונות – בקיצור – חיים שלמים. עזבו הכל והחליטו לעלות ארצה (או יותר נכון ההורים החליטו בשבילם). אלו אנשים שרק שמעו על הארץ הזאת – "ארץ ישראל" מסיפורים, קראו עליה בעיתונים ובספרים ולמדו עליה בבית הספר – אבל כף רגלם מעולם לא דרכה כאן. זאת הפעם הראשונה בשבילם שהם מגיעים לארץ שעליה שמעו כל-כך הרבה.

אני עומד שם ורואה את האוניה מתקרבת, אני מדמיין את סבא וסבתא עליה, זוג צעיר שעוד לא מכיר זה את זו ועוד לא מבין לאן בדיוק הוא הגיע.
קצת לפני שהיא עוגנת נשמע הצופר בחוזקה ובמקביל נשמעות קריאות נרגשות מכל עבר – מאלו שנמצאים על האוניה ומאלו הנמצאים על הרציף יחד איתי ומחכים כמוני לאותם אנשים.
האוניה עוגנת והם יורדים, כל אחד עם המזוודה שלו. בין האנשים אני רואה את סבא וסבתא שלי נותן להם יד והולך איתם לאיזו פינה שקטה.

(האוניה "גלילא", שעליה סבא וסבתא עלו ארצה)