המלצה על הספר "רצינות ההומור"

נתחיל מרות בונדי עצמה. היא נולדה בפראג ב-1923, שרדה את השואה וב-1949 עלתה לישראל וחייה את כאן את המשך חייה עד שנפטרה ב-2018.
אפשר לומר שמפעל חייה הוא עצום וכולל עשרות ספרים שכתבה ותירגמה מצ'כית לעברית. ובנוסף לכך כתבה גם ספרים שהם פרי מחקרה על התרבות הצ'כית (כמו הספר הנ"ל).

כל מי שמכיר/ה אותי יודע כמה אני מחובר לשורשים הצ'כיים שלי וכמה חשוב לי לחקור אותם – ואת התקופה שבה סבא וסבתא שלי גדלו בצ'כיה, או יותר נכון צ'כוסלובקיה. לכן היה לי דחף מאוד גדול לקרוא את הספר הזה ולהבין קצת יותר על התרבות והמקום שממנו הם באו. מודה שהספר הפתיע אותי לטובה ואני כל-כך שמח שיצא לי לקרוא אותו…

על צ'כיה

מהספר עצמו ניתן ללמוד לא מעט על ההיסטוריה של צ'כיה. אומנם זאת רק טעימה ממש קטנה, אבל הטעימה הקטנה הזאת בהחלט מייצרת טעם של עוד. מלבד הסקירה של צ'כיה בונדי גם כותבת לא מעט משפטים שגורמים לך להיות גאה שאתה צ'כי. 
ניתן להסיק מהספר שהם הצ'כי הוא בהחלט עם יצירתי.

הספר עצמו מתמקד בהיסטוריה של צ'כיה מימי הרפובליקה הראשונה (צ'כוסלובקיה בין שתי מלחמות עולם) ועד למהפכת האביב ב-1989. כמובן שההיסטוריה של צ'כיה מתחילה הרבה-הרבה לפני ובונדי מזכירה את זה פה ושם, אבל עיקר ההתמקדות שלה הוא ברפובליקה הראשונה ועד למהפכת האביב.

האמת היא שניתן ללמוד דרך ההומור לא מעט על צ'כיה ועל יהדות צ'כיה – והיו פעם ושם קטעים שהזכירו לי דברים מהמשפחה שלי, למשל, היא מציינת בספר שרוב היהודים בתקופה של הרפובליקה הראשונה עסקו במסחר (וגם ההורים של סבא וסבתא שלי אכן היו בעלי חנויות).

הרגשתי שבאמת קיבלתי סקירה מקיפה על התקופה הזאת בצ'כיה ובפרט על המצב האומנותי באותה תקופה (מבחינת תאטרון, תסכיטים, כתבי עת וכו'…).

על ההומור

הספר עצמו מלא בתובנות מעניינות על ההומור. אני מודה שלא עם כולם הכי הסכמתי, אבל מאוד אהבתי את איך שרות בונדי הכניסה את עמדותיה ודעותיה על ההומור.
בעיני זה הוסיף המון לספר ומה גם שהיא ראתה חלק מהדברים שם כילדה בצ'כיה (והיא מציינת זאת) והיא מתארת כיצד זה השפיע עליה – ואיך היא שאבה מאותה תרבות של הומור עד היום.

האמת, שמה שעוד מרתק, זה ההיסטוריה של העם הצ'כי ושל העם היהודי צ'כי בפרט היה מאוד לא פשוט וכלל מלא משברים ותקופות קשות (של כיבוש ע"י עמים וכו', וכמובן שהיהודים סבלו אף יותר מהשאר ברוב המקרים), ומדהים לראות איך התרבות וההומור עזרו להם לצלוח את התקופות הקשות ואת כל המשברים.
(כלומר, הם צלחו אותם לא רק בזכות ההומור כמובן, אך ההומור, כמו שזה נראה, הקל עליהם…).

כמובן שישנם מלאקטעים על ההומור, אבל הנה אחד מהם (עמ' 110):

הומור לא ניתן ללמוד בשום קורס לכתיבה יוצרת. או שהוא טבוע באדם, ירושת ההורים, האבות או השפעת הסביבה – או שלא. הומור מגן מפני דיכאון, ודורש נכונות נפשית להתמודד להתמודד עם מועקה נסתרת – להבדיל מן הבידור המוגש מן המוכן, שאינו דורש אלא נכונות לצחוק.

כמו הציטוט הנ"ל ישנן לא מעט תובנות על ההומור ועל הצורך של הצ'כים בהומור.

על התאטרון

בתור חובב תאטרון, אחת ההפתעות הגדולות שהיו לי בספר זה כמו המידע שיש שם על ההיסטוריה של התאטרון הצ'כי (והיא די מרשימה יש להודות). הדהים אותי לראות איך התרבות הצ'כית הייתה שופעת ביוצרים מבריקים שחלקם כמובן היו יהודים.

מדובר כמובן על התאטרון החל מהרפובליקה הראשונה, אבל פה ושם יש איזוכרים לדברים מתקופות קדומות יותר.
הנה למשל קטע מקסים מעמוד 121 על תאטרון הבובות (התחלה של פרק שלם על תאטרון בובות):

בימים שלא ידעו טלוויזיה וקולנוע, היה הבידור נדיר גם לילדים וגם למבוגרים, בעיקר בכפרים ובמקומות הנידחים. את הבידור החסר סיפק תיאטרון הבובות, בעל מסורת עתיקת ימים באיטליה, בצרפת ובתרבות הצ'כית והגרמנית. מפעיל תיאטרון הבובות לא טרח להזמין אולם מראש, אלא נסע למחקרים על אופניים, גורר את הבודקה שלו, מעמיד אותה מול בית המרזח המקומי, מוציא את השחקנים שלו ופותח את המסך. תוך זמן קצר התאספו סביבו הילדים ובעקבותיהם ההורים. לא נמכרו כרטיסים למופע מראש, ורק עם תום ההצגה עברו בעל התאטרון או עזורו עם כובע בין הקהל.

בספר עצמו יש קטעים מכל מיני תסכיטים או מחזות. קטעים שחלקם באמת מצחיקים…

לסיכום

לסיכום מדובר בספר קטן אבל מבריק. ספר שמצליח לתמצת בתוכו היסטוריה מרתקת של עם מרתק.

וגם מרתק לקרוא את התחקיר המעמיק והמושקע שרות בונדי עשתה. בהחלט שזה מרגש וכל הכבוד לה על כך!

בפרק האחד לפני אחרון בונדי כותבת משהו מקסים בעיני ששווה לצטט אותו (עמוד 154):

לפי מה קובעים הצלחה? רק לפי מספר העותקים שנמכרים בעידן המבצעים? או לפי הביקורות, האוהדות לרוב? אין לסופרים הצ'כיים לייקים בפייסבוק, וגם אלה אינם מדד לטיב, אלא רק לכושרו הארגוני של בעל העניין לעודד תגובות. ומה פירוש "לייק"? חביב? מתקבל על הדעת? מתאים לי? אני מלייק לך ואתה מלייק לי?
נותרה רק התחושה הסובייקטיבית שלי. אם העניק הספר שעת נחת, חומר למחשבה, השאיר טעם של עוד, הקל בשעה שחורה, נרשם בזיכרון לפחות באמירה נבונה, בקטע אחד שחוזרים אליו – הספר נסגר בתודה, אולי אף בשמץ של חיוך.

והספר בהחלט מעניק את כל אלו!

השמפט שמסיים את הספר עצוב למדי (עמוד 160):

נאחזתי בהומור מהול בהירהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93, לא אכתוב יותר. דיינו.

כמו שציינתי בהתחלה, זה הספר הראשון של רות בונדי שקראתי וכמובן שאקרא עוד.

לצערי, היות ובונדי אינה בחיים, אין לי את האפשרות להודות לה על המפעל העצום שלה בעל החשיבות האדירה.
על זה שהיא מצליחה לתת לנו, האנשים החיים בישראל כיום, אשנב לתור הזהב של צ'כוסלובקיה ולהיסטוריה של צ'כיה ויהדות צ'כיה בפרט.

למי הייתי ממליץ על הספר?
לכל אלו שהתרבות הצ'כית מעניינת אותם או ההיסטוריה היהודית, אפילו בקצת. הספר עצמו הוא לא ארוך ולא כבד והוא בחלט מספק טעימה שמשאירה טעם של עוד.

אבל באופן כללי הספר מאוד מומלץ ויכול לספר לא מעט שעות של הנאה וחומר למחשבה!

קישור לספר באתר ההוצאה