היום לפני 95 שנה בדיוק סבתא שלי, עליזה פולצ'ק (לבית פופר) נולדה בפראג.
המון פעמים היא הייתה מספרת לי על טומאש מסריק – אבי האומה הצ'כוסלובקית.
היא הייתה מספרת לי על כמה הוא אהב יהודים ואיך הוא תמיד תמך בקהילה היהודית של צ'כוסלובקיה.
אבל מה שהיה יותר מעניין זה היה הסיפור שלה כיצד מסריק, נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה, נהיה אוהד גדול של היהודים:
היא הייתה מספרת שמסריק גדל בבית אנטישמי, עד שיום אחד, במחנה קיץ שהשתתף בו בצעירותו – השתתף גם ילד יהודי אחד, שפתאום שנעלם.
הם תהו מה קרה לו, והלכו לחפש אותו, עד שלבסוף מצאו את אותו ילד יהודי מתפלל.
מסריק אמר שזה לא ייתכן. לא ייתכן שילד מתפלל מבלי שישלמו או יכריחו אותו לעשות כך.
הוא החליט שהוא צריך ללמוד יותר על היהדות ואחרי שהוא חקר ולמד על היהדות, הוא גילה שכל מה שלימדו אותו בבית על היהדות היה שקר.
לפני כמה שנים, בפברואר 2015, פגשתי את פאר פרידמן, מורה בבית הספר היהודי בפראג אשר מתרגם ספרים מצ'כית לעברית ובעיקר את ספריו של קארל צ'אפק.
כמובן שסיפרתי לו על מה שסבתא שלי סיפרה לי והוא אמר לי שזה קטע מתוך ספר של צ'אפק שבו הוא מראיין את מסריק על כל מיני נושאים ובין השאר על יחסו ליהודים.
הוא הסכים בנדיבותו הרבה לתרגם לי את הקטע המדהים הזה והנה הוא כאן. כמובן שהסיפור עצמו קצת שונה…:
יהודים: מהם פחדתי; האמנתי שהם זקוקים לדם נוצרים והייתי נוהג לעקוף את בתיהם, ללכת ברחובות אחרים. ילדיהם רצו לשחק איתי, כי ידעתי קצת גרמנית – אבל אני לא רציתי. רק מאוחר יותר השלמתי, פחות או יותר, עם קיומם של יהודים; זה היה בבית הספר בהוּסְטוֹפֶּץ' [Hustopeč]. יצאנו פעם לטיול עם בית ספר, וכשהשתוללנו אחרי ארוחת הצהריים במסעדה ועשינו שטויות, הסתלק לנו לחצר תלמיד אחד, יהודי. מתוך סקרנות הלכתי בעקבותיו. הוא עמד שם מאחורי כנף דלת פתוחה, פניו לקיר, השתחווה והתפלל. פתאום התביישתי קצת: היהודי מתפלל ואנחנו משחקים. לא יכולתי להאמין שהוא מתפלל באותה אדיקות כמונו, ולא שוכח מהתפילה אפילו בזמן המשחקים…
אתה רואה, כל חיי הקפדתי להיות הוגן כלפי היהודים; לכן אמרו שאני בצד שלהם. מתי התגברתי בתוכי על האנטישמיות העממית? בחורי, בלב כנראה שמעולם לא; רק בראש. הרי אמי-שלי לימדה אותי את האמונות הטפלות ואת עלילות הדם.
מתוך "שיחות עם מסריק", תרגום מצ'כית: פאר פרידמן
אחת הסיבות שאני מאוד אוהב את הטקסט הזה היא בין השאר בגלל המשפט האחרון שלו:
מתי התגברתי בתוכי על האנטישמיות העממית? בחורי, בלב כנראה שמעולם לא; רק בראש. הרי אמי-שלי לימדה אותי את האמונות הטפלות ואת עלילות הדם.
זה מראה לנו כמה כוח יש לסיפורים – כי אפילו מסריק – הנשיא שהגן על היהודים ושיש על שמו קיבוץ בארץ ורחובות וכיכרות בערים שונות בארץ קרויים על שמו – נשאר אנטישמי בלב (לטענתו) בגלל הסיפורים ששמע בבית. כלומר, לא משנה כמה הוא שינה את דעתו על היהודים במהלך השנים, הסיפורים מבית חדרו לו, ככל הנראה, למקום עמוק יותר מהידע.
בעיני זה מדהים שהוא היה מודע לכך, לזה שנשאר בו משהו אנטישמי, למרות כל המאבקים שלו לטובת היהודים.
ולסיום אני מצטט כאן מתוך ספרה המעולה של רות בונדי ז"ל – "רצינות ההומור":
יצירות צ'אפק תורגמו בחלקן לעברית עוד לפני קום מדינת ישראל […], מתוך אסירות תודה של היהודים לשלטון ולנשיא מסריק על השוויון המלא בפני החוק שזכו לו, ומתוך געגועים לנופי מולדתם.
רצינות ההומור, עמ' 151, הוצאת כנרת זמורה-ביתן
