את השחקנית כרמל נצר, אשר יצרה את המופע "בירה ונזכירה" עם שני חבריה: בן יוסיפוביץ' ואודי ברינדט, הכרתי בזכות סבתא שלה – רות בונדי ז"ל, אשר התעסקה לא מעט בזיכרון השואה בדברים שכתבה, והמופע "בירה ונזכירה" הוא בהחלט, אם אפשר לומר בזהירות, המשך של אותו קו חשיבה של סבתה, רק בצורה תאטרלית.
אין שום עוררין על-כך שהשואה הייתה דבר מזעזע ובלתי נתפס, אבל השאלה איך נכון לזכור אותה היא שאלה רלוונטית וחשובה – ובדיוק כאן המופע "בירה ונזכירה" נכנס לתמונה.
המופע עצמו הוא בעיני שילוב של שני מושגים ש"מתנגשים":
הראשון – זיכרון השואה והחשיבות האדירה שלו.
השני – תרבות הרייטינג ותרבות הדיגיטל שבעצם שמות אותנו במרכז ואומרות לנו – תנסו למשוך כמה שיותר תשומת לב.
המופע, כמו שאני הבנתי אותו, עוסק בשאלה:
אילו מבין שני הערכים באמת מעניין אותנו בזיכרון השואה?
המופע עצמו מתנהל כתכנית אירוח שבה מוזמנים כל מיני דמויות לדבר על השואה.
אבל את מנחה התוכנית (ושאר המרואיינים, מלבד אחת) – מה שמעניין בת'כלס זה הרייטינג, כלומר, כמה יאהבו את מה שהם אומרים או מראים…
כך למשל, אנחנו רואים בתחילת התכנית מדריכת סיורים לפולין שמדברת על המסעות לפולין:
התכנית עצמה (כלומר המופע) מכילה שלושה קטעים (פלוס סרטון באמצע) שבכל קטע יש מרואיינת אחרת (כרמל נצר) שמדברת על השואה מנקודת המבט שלה.
אני מודה שמצד אחד – המופע קרע אותי מצחוק, אבל מצד שני – היו קטעים ששאלתי את עצמי אם אין פה איזה קו אדום שנחצה…
אבל בשורה התחתונה – מאוד אהבתי את המופע ובאמת הרגשתי שמגיע לשלושת היוצרים המון כבוד על זה שהם בחרו להתעסק בנושא החשוב והרגיש הזה ולהעלות מופע כזה.
אחד הדברים היפים והמעניינים במופע הוא שבמקום להתעסק בשואה (שזה לכאורה מה שמוצג) הוא מתעסק בפועל בזיכרון השואה, או ליתר דיוק בשאלה:
האם אנחנו באמת מודעים לאיפה אנחנו שמים דגש בזיכרון השואה?
במשך כל המופע, כל הדמויות (מלבד אחת שבסוף) – מציגות לנו שמה שמעניין אותן זה זיכרון השואה – אבל בפועל, כל מי שצופה (אנחנו הקהל), מבין שהן רק רוצות רייטינג ולמשוך כמה שיותר תשומת לב.
לענ"ד דעתי, זה קורה להרבה מאיתנו וזה טבעי לגמרי, הבעיה היא שלא תמיד אנחנו מודעים לכך, ובמופע "בירה ונזכירה" – הפער הזה – שבו מצד אחד הדמויות רוצות שזיכרון השואה יהיה מה שמעניין אותן אבל מצד שני בפועל מה שמעניין אותן זה אך ורק הפופולריות והרייטינג – מודגש באופן קיצוני, וזה מה שממש מצחיק.
המופע עצמו, ראוי לציין, נותן המון חומר למחשבה. למשל, באחת הסצנות בהתחלה אחת הדמויות (מדריכת המסעות לפולין) אומרת:
לא אני בחרתי בשואה, השואה בחרה אותי!
משפט מאוד יפה, שנותן זווית הסתכלות אחרות על זיכרון השואה.
לסיכום:
המופע עצמו מאוד מומלץ לכל מי שמתעסק/ת בנושא או שזה מעניין אותו/אותה אפילו קצת.
מלבד זה שהוא בנוי בצורה טובה ומעוררת מחשבה, והמשחק של שלושת השחקנים מעולה , אני חושב שיש לו חשיבות מאוד גדולה ולכן מאוד כדאי ללכת ולצפות בו.
נכון שהוא לא הכי קל ויש קטעים שקשה לשבת בכיסא בשקט, אבל בעיני מדובר במופע מבריק ששם על השולחן נושא שהוא מאוד מרכזי בתרבות הישראלית – זיכרון השואה (אגב, אני חייב לציין שרוב הדברים בנושא עוסקים בשואה עצמה ולא בזיכרון שלה, ולכן יש למופע הזה טעם מאוד ייחודי).
ורק הערה אחרונה וחשובה: גם אם הלכתם למופע ומאוד קשה לכם לראות אותו, בסוף יש קטע וידאו מאוד חשוב שמסביר על כל הרעיון שמאחורי – ולכן חשוב שתישארו לראות אותו! כי רק אחריו מבינים את מה שמסתתר מאחורי המופע.
המופע הקרוב יתקיים ביום שלישי ה-23.10.2023, בתאטרון צוותא בת"א.
ניתן לרכוש כרטיסים כאן: בירה ונזכירה.
